מאירי על ביצה י״א

1 היו שם שני קנים זה למעלה מזה וזימן בעליונה ולא זימן בתחתונה והשכים ומצא בעליונה לפני הקן ולא מצא בתחתונה אסורים מסתמא אלו שהוזמנו הלכו להם ואלו שבתחתונה אע"פ שאין עלייתם מצויה איפשר שהתחזקו בעצמם ועלו וכל שכן אם זימן בתחתונה ולא זימן את שבעליונה והשכים ומצא בתחתונה לפני הקן ולא מצא בעליונה שהרי ירידתם מצויה בנקל ודברים אלו כלם כשנמצאו בפני הקן ר"ל חוץ לקן אבל אם מצאם בפתח הקן מותרין כאלו מצאם בתוך הקן וכן היא בתוספתא בפירוש:

2 מאחר שכתבנו שהמפרחין אין זימון מועיל בהם צריך לחקור מה שאמרו בסוגייא זו אי במפרחין ליחוש דלמא הנך אזול והני אחריני נינהו שמשמען של דברים שאלו נתברר שהם אלו בעצמן וכגון שיש לו בהם סימן או טביעות עינא שהן מותרים והרי מחוסרים צידה הם ואיפשר שאין זה נאמר בדיוקא וחדא מיניהו נקט ומ"מ לגדולי הדור ראיתי שלא כיונו בכאן במפרחין לגמרי אלא במפרחין קצת יותר מן המדדין ולעולם בשאין צריך לומר הבא מצודה ונצודנו ונמצא לדעתם שבאלו זימון מועיל בהם ואפשר שלזה כיונו גאוני ספרד שכתבו מסתברא דיוני שובך ועלייה אין דומין לחיה שהחיה צריכה צידה מעליא ונראה מדבריהם שיונים אע"פ שצריכין צידה קצת זמון מיהא מועיל בהם ואם בגדולים לגמרי פה קדוש היאך אמרה והרי הצדן חייב ואם במדדין מה הוצרכו בחיה לצידה מעליא הרי באלו אין בהם צידה כלל אלא שנראין הדברים בדרך זה:

3 זה שביארנו ברוב וקרוב שהולכין אחר הרוב פירושו אף בקורבא דמוכח הואיל והרוב מצוי כמו שביארנו שאם בקורבא דלא מוכח לא נחלקו בה כלל שהרי בתשע חנויות אמרוה בפירוש ובנמצא הלך אחר הרוב אלא ודאי אף בקורבא דמוכח נאמרה:

4 מי שהיה בידו מנה של מעות מעשר והניחו במקום מיוחד ולזמן אחר בדק ומצא מאתים כל אלו המאתים חולין הם הואיל ומצא יותר ממה שהניח יש לנו לדון שאותן של מעשר נגנבו או הוצנעו ואלו ממקום אחר באו ואין צריכין חלול כלל הניח מאתים ומצא מנה אף זו חולין שלא הפריד מעות מעשר אחד מחברו אלא מאתים של מעשר מונחים באיזה מקום ומנה זה ממקום אחר בא היו מאתים אלו מונחים בשני כיסים מנה בכל אחד הרי זה הנשאר מעשר הואיל ונפרדו מוציאו אחד אחד ואינו נזכר ואם היו הכיסין קשורין הרי הן ככיס אחד:

5 במסכתא זו התבאר שלא הוצרכו לזמן יונים אלא ביוני שובך וביוני עלייה ובצפרים שקננו בטפיחים או בבירה אבל אווזין ותרנגולים ויוני הרדיסאות אין צריכים זימון מפני שהם ביד אדם וברשותם:

6 המשנה השביעית בש"א אין מסלקין את התריסין ביום טוב ובית הלל מתירין אף להחזיר בש"א אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר בית הלל מתירין בש"א אין נותנין את העור לפני הדרסן ולא יגביהנו אלא אם יש עמו כזית בשר ובית הלל מתירין אמר הר"ם פי' תריסין הם הנסרים שנועלין בהם פתחי החנויות וכשאין להם ציר אין מחלקת שהן מותרות ואפי' הם לנעול בית שבתוך החצר אבל בשיש להם ציר בצד הנסר אין מחלקת שהן אסורות ואפי' הם לחנות שברשות הרבים לפי שנחוש שמא יתקע לחזוק הנסר אבל המחלקת בנסרים שיש להם ציר באמצע הנסר ובתריסי חנויות בלבד בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין החזרת תריסין ונתינת העור לפני בית הדריסה מפני שמחת יו"ט כי אם נאסור עליו החזרת התריסין ימנע מפתיחת החנות להוציא תבלין כדי שלא יניח החנות פתוח ויגנבו משם ממונו וכמו כן אם יש אצלו בהמה לא ישחטנה כדי שלא יפסיד העור עלי הא יד המכתש הגדול מעץ והוא עגול שכותשין בו הריפות ודוגמתן ופי' לקצבו בו לחתוך עליו:

7 אמר המאירי אין נוטלי' את העלי לקצב עליו בשר וכו' כונת המשנה לבאר שיש דברים הרבה שהיה בראוי לאסרן אלא שהותרו משום שמחת יו"ט ואמרו בית שמאי על זה אין נוטלין את העלי וכו' ועלי זה י"מ שהוא כלי עב כבד וראשו של ברזל והוא עשוי לכתוש בו חטים שבמכתשת או דבר אחר שצריך טורח גדול בכתישתו והוא הענין שאמרו עליו שמלאכתו לאיסור ולפעמים מקצבין בו בשר בדרך זה שמניחין סכין גדולה על נתחי הבשר ונוטל העלי ומכה בו בכל כוחו על הסכין ומה שאמר לקצב עליו פירושו לקצב בו וטעם בית שמאי מפני שנראה כרוצה לעשות מלאכה הראויה ליעשות בו שהיא מלאכה האסורה ובית הלל מתירין שהרי מותר לטלטל כלי אע"פ שמלאכתו לאיסור לצורך גופו וכל שכן שיש להקל בכאן מפני שמחת יו"ט וי"מ עלי דף עב וכבד ויש בו בית קבול מעט ועקרו להניח בו חטים שאדם רוצה לכתשן ומה שאמר לקצב עליו בשר פירשו לקצב עליו דוקא זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל:

8 ונאמר עליה בגמרא שיש כלי אחר דומה לזה אלא שהוא קטן הימנו ואין בו ברזל ועקר עשייתו הוא נעשה לחתוך בשר הן בו הן עליו על הדרכים שפרשנו בעלי והוא הענין שנאמר עליו שמלאכתו להיתר וכלי זה אפילו היה חדש ולא נשתמש בו עדין מותר לטלטלו לכך ואין חוששין הואיל וחדש הוא שמא ימלך שלא להשתמש בו לענין זה ונמצא שטלטלו שלא לצורך שאין אנו חוששין להמלכה וכן פרשו בגמרא על עלי שבמשנתנו שאם קצב עליו בשר אסור לטלטלו שהרי נעשה צורך יו"ט והיתר סופו משום תחלתו אין כאן שהרי אין כאן פסדא ומ"מ דוקא מחמה לצל אבל לצורך גופו או לצורך מקומו מותר:

9 זהו ביאור המשנה ומה שנתגלגל בסוגיא שלה מענין הולכת טבח וסכין אצל בהמה והולכת תבלין ומדוך אצל מדוכה יתבארו למטה איש על מקומו:

10 המשנה השמינית וכונתה ככונת משנה שלפניה ולהשמיענו עוד שיש דברים שהותרה סופן משום תחלתן ואמר על זה בש"א אין נותנין את העור לפני הדורסן וכו' כלומר אין שוטחין את העור שהופשט ביו"ט במקום דריסת הרגל מפני שנראה כמכוין לעבד שדריסת הרגל בעור הוא תחלת עבודו ולא יגביהנו מן הקרקע אחר שהופשט ונפל לארץ אא"כ יש עליו כזית בשר הא לפני הדורסן לא יתננו אף בכזית בשר ובית הלל מתירין בשתיהן ר"ל בהגבהה אף בלא כזית בשר ובשטיחה בחצרו או לפני פתחו שהרי ראוי הוא לסמוך עליו ואין הדבר ניכר שלכונת עבוד הוא נעשה ודבר זה הוא מדברים שהותר סופן משום תחלתן שאם לא תתיר לו בכך אף הוא נמנע מלשחוט מפני פסידת העור ומ"מ דוקא בשחט ביו"ט אבל אם שחט מערב יו"ט אסור הואיל והיה אפשר לו מבערב וכמו שאמרו בסוגיא של משנת תריסין דיו"ט אין דערב יו"ט לא ואע"פ שגדולי הרבנים פירשו שם עור שהופשט מערב יו"ט לאו דוקא אלא כל ששחט מבערב אע"פ שהופשט ביו"ט אסור אלא שאפשר דוקא בשהיה שהות מבערב להפשיטו וכן נראה לי:

11 זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל ומה שנכנס תחת משנה זו בגמרא כך הוא:

12 אע"פ שהותרה נתינה לפני הדורסן מליחתו מ"מ אסור שהמליחה בכל דבר שיש בו תורת עבוד כגון דברים שאינן אוכל כגון עורות אב מלאכה היא מ"מ היה לו בשר לצלי מולחו עליו וקצת מלח נישר עליו והואיל ומלאכה כלאחר יד היא התירוה משום שמחת יו"ט ודוקא שלא יערים וירבה בנתינת מלח לצלי על הדרך שאדם נותן במליחת בשר לקדירה אלא כדרך שאדם נותן כל השנה כלה במליחת בשר לצלי שאינה עבוד גמור אלא שמירה שלא יפסד הא מליחה שהיא עיבוד גמור כגון כעין קדרה אע"פ שהיא כלאחר יד לא הותרה שאין כאן מניעה משמחת יו"ט שדיו בשמירת הפסדו וכל שאפשר להעמיד את הגזרה לדון יו"ט כשבת עושין:

13 יש למדין מכאן שהצלי צריך מליחה ואין זה הכרח שלא דברו כאן אלא כפי מנהג העולם אבל מן החיוב אין בו מליחה שחומו של אש שואב ומוציא את הדם כמלח כמו שיתבאר במקומו:

14 מליחת צלי שהתרנו על העור פירשו בתלמוד המערב ואם מלח חתיכה אחת לצלי על ראש העור מולח את האחרת בראשו האחר ואחרת באמצעיתו וכן עד שימלח את כלו בדרך זה כל זמן שהוא צריך לצלות ונוסח דבריהם מערים ומולח הכא ומולח הכא עד דמלח לכוליה:

15 מי שהיו לו חתיכות הרבה של בשר ואין צריך לכלן מולח את האחת בחזקת שיתננה לקדירה ואחר כך ימלך עליה שחברתה חביבה לו יותר וימלחנה וכן בכלן וכן הדין בנקור חתיכות של ירך הרבה ומה שאמרו שאני הערמה דאחמירו בה טפי ממזיד דוקא בהערמה הניכרת שהרי אמרוה על מי שאכל סעודתו ורוצה להכין לצורך מחר ומערים ומבשל ואומר שעכשו הוא צריך לו ומותיר והואיל ועקר כונתו אינה אלא לצורך מחר זו היא הערמה שהחמירו עליה אבל זה שהוא מערים קודם שיאכל ואינו יודע איזו חתיכה יאכל מותר וכן מליחת צלי אין הדבר ניכר ומה לו אם נישר המלח בקרקע או אם הוא נישר בכאן ולפי דרכך למדת שהמליחה שלא לצורך אוכל נפש אסורה ביו"ט וכל שכן בשבת בשוחט לחולה שאין לו למלוח אלא להכשיר לאכילה מה שרוצה לבשל לו ואע"פ שמליחת בשר אין בה דין מלאכה שאין עיבוד באוכלין מ"מ אסורה היא:

16 אין מולחין את החלבים מפני שהמליחה בכל שאינו אוכל נפש מלאכה גמורה היא ואף על הדרך שהתרנו במליחת בשר על העור אין מתירין בחלבים מפני שאף בזו תקון גמור הוא וכן שאין פסידא בהם כל כך במניעתה ואע"פ שאינו עבוד גמור מ"מ הואיל והחלבים אינן אוכל גמור ועקר ענינם למלאכה מליחה שלהם הויא לה קצת עבוד והוא הדין שאין מהפכין אותם מצד אחד לצד אחר ולא מאיסור טלטול שהרי ראויים הם לכלבים אלא שההפוך נעשה כדי שיהא שואף את האויר מכל צד ולא יסריח ויש כאן גזירת מליחה וכן אסור לשטחו על גבי יתדות כדי להיות האויר שולט על פני כלו שמא יבא למלוח שהוא אב מלאכה ויש שמתירין שטיחה על גבי יתדות ואע"פ שבהיתר זה רבים נחלקו עליו בגמרא עם יחיד אין אומרים יחיד ורבים הלכה כרבים במקום שסברת היחיד נראית ביותר והרי בכאן טעם ההיתר נראה ביותר מפני שמחת יו"ט:

17 המשנה התשיעית וכונתה ככונת המשנה שלפניה ואמר על זה אין מסלקין את התריסי' וכו' ופי' בגמ' תריסי חנויות והוא שדרך סוחרים מוכרי תבלין שיש להם חנויות בשוק או באיזה מקום שבעיר קבוע לכך ואותן חנויות אין משתמשין בהם אלא לסחורה ויש בדלתות החנויות חלונות כעין חלונות שבשערי הבתים וכשרוצים להוציא תבלין שלהם למכור פותחין אותן חלונות ומסלקין דלתות החלון מצדיהן ואותן הדלתות נקראים תריסין מפני שהן דומין לתריסין בשיעורן ומניחים אותם על ארבעה עמודים שתקועין לפני חנויותיהן ונותנין שם תבלין העשויין למכור וכשעבר זמן מכירתו מצניע את הנשאר ומחזיר את הדלתות למקומם וסוגר את חלונותיו והולך לו ואסרו בית שמאי לסלק תריסין אלו ביו"ט מפני שהם סוברין שיש בנין בכלים ויש סתירה בכלים ואין שמחת יו"ט מפקעת איסור סתירה ובנין ולבית הלל אין בנין גמור וסתירה גמורה בכלים ואע"פ שיש באלו סרך בנין וסתירה שאע"פ שהם רפויים עד שאין צריך לתקוע הואיל ומ"מ אין רפויים מכל וכל הרי יש בהם סרך בנין ואינו כזקיפת מנורה של חליות שאין בה סרך בנין כלל אעפ"כ שמחת יו"ט באה ומפקעת סרך איסור כזה ואף חזרתן הותרה מפני סלוקן כשאר דברים שהותר סופן משום תחלתן:

18 זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל ובתנאים ידועים כמו שיתבאר ומה שבא בביאור המשנה בסוגיית הגמרא כך הוא:

19 מה שהתבאר במשנה זו מענין סלוק התריסין וחזרתן יש בענין זה חלוק על שלשה דרכים האחת שאין לדלתות אלו ציר כלל אלא שפתח חלון זה הוא נסר רחב כשיעור החלון וכשרוצה לילך ולסגרו סומך את הנסר לחלון ויש בפתח הגדול שבו החלון שתי טבעות אחת למעלה ואחת למטה וכשסומך את הנסר לחלון מניח בריח אחד בתוך הטבעות ודבר זה אין בו סרך בנין כלל ומותרין לדברי הכל השני הוא שיש להם ציר מן הצד כעין שלנו אחת למעלה ואחת למטה כעין ידות הדלת הנכנסות בנקב המשקוף ודבר זה אסור אף בסילוקן ואין צריך לומר בחזרתן לדברי הכל שמא לא יכנסו שם מרוב דוחק הנקבים אלא על ידי תקיעה או יצטרך לתקיעת מסמר או יתד או שיש לגזור עליהם משום דלתות הבתים הדומות להם ודלתות הבתים מחוברות לקרקע ודינם כקרקע ויש עליהם תורת בנין ויש אומרין שאין בית הלל אוסרין בזו אלא חזרתן אבל סלוקן אף בזו מותר לדבריהם ולא יראה לי כן מפני שהסלוק והחזרה תלויים הם זה בזה ולעולם אינו מסלק אא"כ אתה מתיר לו החזרה הדרך השלישי הוא ממוצע בין שני אלו והוא שיש להם ציר באמצע שיוצאין בדלת זה שתי יתדות של עץ אחת למעלה ואחת למטה ויש בפתח שני נקבים כנגד אותן שתי היתדות וכשרוצה לילך מכניס יתדות אלו באותן נקבים ויש שלשלת נכנסת באחת מן היתדות ויוצאה דרך נקב העליון וממנה מכניסין ראש השלשלת במנעול וסוגרין אותו במפתח ומחלוקת משנתנו בענין זה הוא שבזו אין בנין כלל אלא שבית שמאי גוזרין בזו על גב אותן שיש להם ציר מן הצד ובית הלל הואיל ומן הצד עצמו אינו אסור אלא מטעם גזרה אין גוזרין גזרה אחרת עליה והלכה כבית הלל:

20 אף זו שהתרנו לא התרנו אלא בחנויות הנזכרים שהם בשוק או במקום אחר שאינן בתוך ביתו של בעל הבית ונמצא שיש פסידא בדבר כשמניחים אותם פתוחים שהרי אינו משתמר אבל חנויות של בעלי בתים כגון בעל הבית שמוכר תבלין בביתו ויש לו בתוך ביתו חנות כעין חנויות שבשוק שבהם הוא מכניס סחורותיו ויש בהם חלונות אלו הנזכרים ועמודים הנזכרים אלא שהוא סוגר מבפנים ונכנס מתוך החנות לביתו והואיל ומ"מ בתוך ביתו הם ומקום המשתמר לא התירו בית הלל להחזיר ומ"מ סלוקן מותר ואם אין להם ציר כלל אף חזרתן מותרת ושאר דלתות הבית שאין בסלוקן צורך יו"ט אסור אף בסלוקן ואם אין להם ציר כלל אף בשאר דלתות מותר:

21 כהן שלקה באצבעו וצריך לעבוד עבודה וליטול רטייה מעל ידו משום חציצה מותר לו להחזירה לאחר שגמר עבודתו אע"פ שהנחת רטייה בשבת אסורה מגזרה שמא ימרח מ"מ התירו סופה משום תחלתה שאם לא תתיר להחזירה אף הוא נמנע מליטלה ונמצא בטל מעבודתו הא הנחה מתחלה אף במקדש אסור ובמדינה אף החזרה אסורה אם פירשה על גבי קרקע הא אם פירשה על הכר או הכסת אין החזרתה כהנחה מתחלה ומותר וכל שכן שאם נשמטה ממקומה מחזירה לשם כמו שביארנו בסוף עירובין וגדולי המחברים כתבו שבמקדש אף הנחה לכתחלה מותרת ומפני שאין שבות במקדש והדברים מתמיהין אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים ולא הותרה שם אלא חזרה ובמי שרוצה לעבוד שאע"פ שהנחת רטייה וכל רפואה שאין בה מלאכה שבות הוא משום שחיקת סמנין ואין שבות במקדש מ"מ צריכה התירו שאין צריכה לא התירו והוא שאמרו כאן מהו דתימא טעמא דשרינן החזרת רטיה משום דאין שבות במקדש הוא ואפילו בכהן דלאו בר עבודה לישתרי קמ"ל התירו סופה משום תחלתה ובכהן דבר עבודה אין דלאו בר עבודה לא:

22 אע"פ שבקצת דברים התירו סוף הענין מפני תחלתו הפותח את חביתו על גב הרגל ומוכרו אף לעמי הארץ שהרי עשאום טהורים ברגל וכמו שאמרו טומאת עם הארץ ברגל כטהרה שויוה רבנן ולא חשו בנגיעתו בכלים אלו אם לא הספיק זה למכרו ברגל ועבר הרגל לא יגמור למכרו אלא לעמי הארץ שכל שעבר הרגל חזרו לטומאתן ישנה ונטמאו הכלים במגען ואע"פ שנזהר הוא מכאן ולהבא שלא יגעו בהם מ"מ מה שנגעו בו ברגל חוזר וניעור עכשו לטמאן וכמו שאמרו עבר הרגל מטבילין כל הכלים שבעזרה ולא נאמר בזו להתיר סופה משום תחלתה וכבר ביארנו ענין זה במסכת חגיגה פרק אחרון:

23 המשנה העשירית בש"א אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה ברשות הרבי' ובית הלל מתירין אמר הר"ם פי' בית שמאי אין מתירי' הוצאה אלא אם יש בה צורך אכילה לאמרו ית' אך אשר יאכל לכל נפש ולפיכך אומרי' אין מוציאין את הקטן ואת הלולב וכיוצא בהן ובית הלל אומרי' מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך וכמו כן אמרו מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וזהו עקר אמתי:

24 אמר המאירי בש"א אין מוציאין את הקטן וכו' כונת המשנה לבאר שאין הוצאה נדונת כשאר מלאכות לאסור בה כל שאינו לצורך אוכל נפש לדעת בית הלל ואמר על זה בית שמאי אומרי' אין מוציאין לא את הקטן וכו' ולפי מה שהעלו בגמ' לא נחלקו בעירוב והוצאה ר"ל שיהיו בית שמאי סוברין שהוצאה בכלל מלאכה ואסורה בלא עירוב כשאר מלאכות שלא לצורך אכל נפש ושיהיו בית הלל סוברים שלא יהא שום דין של איסור הוצאה ביו"ט שאם כן יהיו בית הלל מתירין אף בהוצאת אבנים שאף טלטולם לא נאסר אלא מצד טורח שלא לצורך ועקרו משום הוצאה כמו שיתבאר במסכת שבת פרק כלים אלא שלדברי הכל הוצאה מלאכה היא אלא שבית הלל סוברים שמתוך שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה לכל דבר שהוא איזו צורך הן צורך מצוה הן צורך תשמישו ומ"מ במשנתנו לא דברו אלא לצורך מצוה והוא שאמרו בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא ספר תורה לרשות הרבים אע"פ שיש באלו צורך מצוה גמורה כגון קטן למולו לולב לצאת בו ספר תורה לקרות בו שהרי הוצאה בכלל מלאכה היא ולא הותרה מלאכה אלא לצורך אכל נפש ובית הלל מתירים הואיל ויש בהם צורך מצוה אע"פ שאין בהם צורך לצרכי גופו שמתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה ובלבד שיהא צריך לו איזה שוה לכל נפש הן צורך מצוה הן צורך דבר אחר לצורך תשמישו הא אם אינו צורך לו לשום דבר אסור בהוצאתו:

25 זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל אלא שיש להוסיף ביאור בדבריו ודברים שבאו בגמרא להשלמת ענין זה עם שאר דברים שבה כך הם: